מלכת החינוך | ענת קוך: "אני לא מופתעת מההישגים אליהם גדרה הגיעה"

2-20180826_151643

מלכת החינוך | ענת קוך: "אני לא מופתעת מההישגים אליהם גדרה הגיעה"

ענת קוך, מנהלת אגף החינוך בגדרה היא לחלוטין האשה החזקה ביישוב, זו שצועדת יד ביד, עם ראש המועצה יואל גמליאל להישגים נפלאים בתחום החשוב כל כך. בראיון אישי ומיוחד לקראת השנה החדשה היא מספרת על החיים בצל הורים ניצולי שואה, על הגעגוע לאמה והחזון לגדל דור של תלמידים שמגיעים אל בית הספר מאהבה

מנהלת אגף החינוך בגדרה, ענת קוך, אינטילגנטית במיוחד. מאחורי ארשת הפנים הרצינית שלה, עומדת אשה לביאה. קוך בת ה-59 אורזת סיפור אישי נוגע ללב. היא נולדה באשדוד למקימי עיר הנמל הדרומית, לשם הגיעו כשהייתה בת חודשיים. אביה, משה לרון – נחשב לשם דבר באשדוד, ממקימי תחנת הכוח בה – ואמה, נינה ז"ל, סייעה במשך שנים לקברניטי מועצת הפעילים להצליח ולתקוע יתד, כאשר שימשה מזכירתם הנצחית והאמינה. שניהם היו ניצולי שואה. הוא יליד יאסי ברומניה, היא מלודג' בפולין. סיפור אהבתם נרקם כשהכירו בארץ, במחזור עליית הנוער בכפר הירוק. הם סיימו את לימודיהם, התגייסו לצבא ונישאו. אביה מצא עבודה בחברת החשמל, אמה התמקדה במועצת הפועלים ובנתינה ללא גבולות.

אשתקד נסעה קוך עם בן זוגה למסע בלודג', מעין סגירת מעגל, מסע אותו היא מגדירה כ'מטלטל מאוד'. "אני חושבת שמה שהיה לי הכי קשה הוא שאין לי שום זכר מסבא שלי, אין קבר ואין שום דבר, רק תעודות שנולד ושהיה רופא. הוא נספה בשואה מפני שהוא היה בטוח שיצטרכו רופא. לאחר תקופה, מסיפורים ששמעו, הבינו שהנאצים מיד לקחו אותו וירו בו". הוריה לא הקפידו לשמר את הזיכרונות מאותם ימים. "בילדות שלנו לא הרגשנו שאנחנו דור שני לשואה. ההבנה הגיעה מאוחר יותר, אם כי שאלות כמו 'למה בכל זאת הגעתם דווקא לארץ ישראל, למרות הכל' תמיד העסיקה אותנו, כשיח בבית, כדיון שהתקיים. בטקסי יום השואה כשהיא נושאת דברים במסגרת תפקידה, קוך יודעת שתוך שניות ספורות, יירדו הדמעות מעיניה, גם אם אף אחד לא באמת שם לב. "אבא שלי בונקר, לא סיפר כמעט כלום", היא אומרת על אביה בן ה-82. "לעומתו, אמי הייתה יותר וורבלית ובעיקר שמעתי את הסיפורים על כמה היא סבלה אחרי שחזרו מרוסיה, היא הייתה כבר בת עשר, ילדה שמבינה".

על אמה ז"ל, היא יכולה לדבר שעות. היא יושבת בנינוחות במשרדה הצנוע ועל פניה ניכר הגעגוע. "אמא שלי הייתה אישה מופלאה, אצילה, אמיתית, מדהימה, חכמה ומאוד מאוד טובה. אם יש משהו שהכי אני זוכרת ממנה זוהי הנתינה הגדולה. היו באים אלינו כל הזמן – והבית היה פתוח. תמיד היה אוכל, גם כשעבדה שישה ימים בשבוע בזמנו, כשהייתה הפנים של מועצת הפועלים. היא הייתה מאוד יפה, נינוחה, רגישה לזולת, עם המון סבלנות".

בשנת 1993 חלתה האם בסרטן השד "שאם היו מאבחנים נכון, כנראה שהכול היה נראה אחרת", אומרת ענת, במבט לאחור. "אמא הייתה אומרת לנו: 'אני לביאה, יש לי בנות ונכדות והן צריכות לדעת שצריך להילחם', זו הייתה האמירה שלה תמיד. לאחר שלוש שנים, שבוע לפני ערב פסח היא נפטרה. זו הייתה המכה של חיי, לקח לי הרבה זמן עד שהצלחתי להתרומם, שמתי הרבה מסכות מפני שהיה צריך להמשיך בחיים, לשקם משפחה. עבדתי אז כמורה וזה לא מעניין אף אחד מה את עוברת, או מה קרה לך את צריכה להמשיך לשדר חוסן, אדיבות, לחייך. כשהייתי חוזרת הבייתה היו הרבה שקיעות, הפצע היה פתוח במשך הרבה שנים ומי שעזרה לי להתגבר על כך זו חמותי. רק בשנים האחרונות למדתי קצת לשחרר. כנראה שאם היית מדברת איתי לפני חמש שנים, הייתי מתחילה לבכות. מאז עברנו כמה דברים בחיים, שחיסנו אותי למרות שביום השואה, כשאני פותחת את הנאום ועומדת מול הקהל אין דבר כזה שלא אשבר, בכל זאת, אמא שלי הייתה הדמות הכי משמעותית בחיי, עם הכי הרבה השפעה בהכול, בקבלת החלטות לגבי היום יום, לגבי דברים אקוטים וקריטים, גם לגבי זוגיות, ילדים, מסגרות, אפילו מעבר דירה או החלטה לעבור ללמד מבית ספר יסודי לתיכון. לצערי, היא לא זכתה לראות אותי מנהלת".

במה את מזכירה אותה?

"אני מאוד מקווה שאני מזכירה אותה באותם דברים שהיא חינכה אותי שהם אהבת האדם, לתת ולהתייחס לכל אחד באשר הוא. הערך הבסיסי שאני חיה על פיו זה ערך של כבוד – וזה בא קודם כל מהבית, מההורים, לכבד כל אדם, ילדים ומבוגרים כאחד. בתפיסת עולמי אני מאמינה שאם אתה רוצה לחנך לכבוד אתה קודם כל צריך לדעת לכבד".

את חושבת שהיא גאה בך?

(מחייכת) "אני מקווה. אני מאוד מקווה. שבועיים לפני שנפטרה סיפרתי לה שיש שתי מנהלות שמעוניינות שאעבור ללמד מהיסודי בתיכון שלהן. אמרתי לה 'אמא, משגעים אותי, אני לא יודעת מה לעשות'. היא הסתכלה עליי ואמרה לי 'טוב מאוד, שתמיד יילחמו עלייך, שתמיד יבינו כמה את טובה".

***

והיא טובה, ענת קוך. טובה מאוד ולראיה ההישגים להם זוכה גדרה שנה אחר שנה, פעם אחר פעם, הרבה בזכות פועלה ואסטרטגיית שיתוף הפעולה הפורה שיצרה עם קברניטי המושבה ובראשם יואל גמליאל. זוהי למעשה השנה החמישית שהיא פותחת את שנת הלימודים כמנהלת אגף החינוך וכעת, בישורת האחרונה לקראת השנה החדשה, היא מודה: "אנחנו עובדים מאוד מאוד קשה. אני לא מופתעת מההישגים אליהם גדרה הגיעה. אני חושבת שזהו תהליך של שנים שמתחיל מראש הרשות. הרבה מאוד ראשי רשויות מבינים שהכל מתחיל ונגמר בחינוך, שמגיעים לעיר או מושבה בגלל ההשקעה בחינוך, בילדים אבל צריך גם לדעת להביא זאת לידי ביטוי ויואל גמליאל אמר וביצע. ההחלטות שלקח יואל עוד לפני שנכנסתי לתפקיד היו מאוד גורליות לחינוך בגדרה, למשל להכניס רשת שתנהל את בתי הספר התיכוניים. הדגש מאוד משמעותי אצלנו מפני שבגדרה אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם רשת דרכא שמפעילה את התיכונים – הכל תחת ידינו ובשיתוף הדוק וצמוד. הם לא יכניסו תכנית בלי שנדע, לא יקרה שום שינוי בלי שנדע, הכל בשקיפות, אפילו מכרז לספרנית או לאב בית. לא יקרה מצב שלא אהיה שותפה בכל החלטה, יש לנו ועד מנהל שנפגש עם יואל ראש הרשות והוא מקבל מכל בית ספר תמונת מצב. פורסים את כל התכניות, את ההישגים, את התקציבים הדרושים ופועלים בהתאם. ההשקעה שלנו מתחילה מגיל 3, מהגיל הרך ועד גיל 18, שם ההצלחה שלנו. אנחנו עושים את מה שמשרד החינוך לא עושה, הם משקיעים מגיל 5 ועד סוף חטיבת הביניים, אנחנו משקיעים גם בגילאים שאינם מתוקצבים, חשוב לנו להעניק מענה בפערי הגיל האלה, להשקיע מגיל צעיר זוהי החלטה אסטרטגית, כך אנחנו נותנים מענה לכל הילדים ומצמצמים את הפערים, מכינים את ילדי גדרה, שזקוקים ליותר תשומת לב וכלים –  למעבר מיטבי מגן לכיתה אלף רגילה".

קוך חדורת מוטיבציה, היא יודעת בדיוק מהן מטרותיה והיא מתכוונת לממש אותן גם השנה, בשיתוף המועצה. "מימשנו את ההחלטה שכמה שיותר ילדי גדרה יישארו ללמוד בגדרה, זאת אומרת פתחנו כמה שיותר מסגרות מגוונות כאשר החינוך המיוחד הוא גולת הכותרת של ראש המועצה יואל גמליאל – והדבר הזה אינו מובן מאליו. ביישוב עם 28 אלף תושבים יש לנו היום 6 גנים לעיכוב שפתי, גן נוסף שהוא על רצף האוטיזם ובכל בית ספר יסודי יש לפחות כתה אחת בשכבת גיל שפתח שעריו לכיתת חינוך מיוחד. בשלוש השנים האחרונות פתחנו כבר 3 כיתות תקשורת בשתי חטיבות הביניים, יש כיתות ליקויי למידה ובבית ספר רמון יש כיתה שהמשיכה גם לחטיבה עליונה – וזה חתיכת הישג. נוסף לזה אנו מחפשים איך לתת מענה למצטיינים ומחוננים – יש הרבה כאלה בגדרה. בחטיבת הביניים יש לנו את כיתות המצוינות של מופת או ברמון את כיתת המנהיגות והמדעים, בבתי הספר היסודי יש את תכנית 'אמירים' ולא הספקנו בזה אז הקמנו פורום הורים כדי לתת מענה טוב יותר לילד המחונן בכיתה הרגילה בשיתוף עם האגף למחוננים במשרד החינוך".

העיניים שלה נוצצות כאשר מונים בפניה את ההישגים של גדרה בחינוך. "מה ההישג הכי גדול שלך?", אני שואלת והיא מבהירה שההתנהלות בנושא החינוך במושבה, הוא הניצחון הגדול, שיתוף הפעולה עם ההנהגה וההורים, כך לדבריה, מובילות להצלחת הילדים. "הבייבי שלי הוא הנושא של ייחודיות בתי ספר והכנסת הבחירה המבוקרת של ההורים. אני מאמינה מאוד גדולה שאם הורה בוחר בבית הספר עבור ילדיו קיימת שביעות רצון גדולה וכך גם המחויבות של ההורים לשיתוף פעולה עם בית הספר גדול. זוהי תפיסה שאני הולכת איתה הרבה שנים, שיש שני צדדים למתרס בכדי להצליח. בעיניי מעורבות ההורים חיונית למערכת החינוך כאשר היא קיימת עם גבולות ברורים. בגדרה כולם יודעים שכדי לתת מענה טוב יותר צריך לעבוד יחד עם ההורים – ואני חושבת שהבחירה המבוקרת היום היא זורמת. בגדרה יש קהילה ממש טובה, אני מאוד אוהבת לעבוד עם האנשים פה – הן עם העובדים, הן עם ההנהגה והן עם ההורים. זו שנה רביעית שמוכיחה את עצמה וגם אם אחרי שנה הורים מבקשים בית ספר אחר – זה בדרך כלל תוך כדי הגעה להבנה, שיח ודיאלוג שאולי צריך לשנות דרך או מקום".

בימים האחרונים הלחץ גובר, ההכנות לשנת הלימודים החדשה מעלות בפניה דילמות שיש לפתור עד ליום ראשון, בו יפתחו ילדי המושבה את היום הראשון ללימודים. "יש את הבעיות הרגילות, למשל אסור מבחינה חוקית לעשות שיפוצים כל עוד יש קייטנות בבתי ספר. מצד שני, בשנים האחרונות גדרה נכנסה לנושא ההנגשה בכל הכוח – אם זה הנגשת כיתות לנכים ולקויות שמיעה או בניית פיר מעלית, הכנה למעלית – וזה היסטרי. בגדרה אין דבר כזה שילד לקוי לא תהיה לו כתה מותאמת עם כל מה שזה אומר: פרקט ותקרה אקוסטית ומזגן שקט – ואנחנו מדברים על הנגשה לכיסאות גלגלים בבתי ספר שאנחנו יודעים שיש אפילו הורה עם כסא גלגלים, כדי שיוכל להגיע לבקר. יש בתי ספר שעברו שיפוץ בחדרי הנוחיות, אבל עכשיו אני צריכה לדאוג שכל בתי הספר יהיו נקיים, מוכנים ומזומנים לכבוד בואם של הילדים – ואם לא תהיה ברירה נעבוד גם במוצאי השבת, הכל צריך להיות מושלם: הכיתות מוכנות פרפקט, המסדרונות נקיים, הכל מוכן כמו במסדר המפקד. כל ילד זכאי להגיע לבית החדש שלו ולראות אותו במלוא הדרו. אני לא מדברת ברעשים וצלצולים אלא להרגיש שנכנס לבית הספר מוכן, שהכינו אותו לקראתו, שחשבו עליו".

אי אפשר שלא לשאול על שיתוף הפעולה עם יואל גמליאל.

"אני מתה עליו", היא מחייכת, "לא נתקלתי בכזה ראש מועצה, ניהלתי גם בעבר אבל מעולם לא קרה שראש מועצה מקיים פעם בשנה סיור בכל אחד מבתי הספר, מבקש לדעת מה קורה בכל אחד מבתי הספר והאם חסר משהו לילדים. אני קוראת לו איש החינוך שלא למד חינוך. יש לו ראיה מאוד נכונה, הוא אסטרטג ובגלל זה הוא יודע להסתכל קדימה. יש לו ויז'ן, יש לו ראש והוא – בעשר שנים שנמצא בתפקיד לקח לעצמו משימה עוד לפני שאני נכנסתי לתפקיד: ללמוד את מערכת החינוך. יש לו מנהג שפעם בשנה הוא מגיע עם כל האנשים שקשורים בחינוך לכל בית ספר ל-3 שעות ביקור ולומד את כל בית הספר וזאת חוץ מהביקורים הרגילים. אנחנו מאוד מחוברים, יואל מביא איתו את הנשמה היתרה, את ההתבוננות בגובה העיניים. אני יכולה להגיע עם הרבה מאוד רעיונות אליו – ואני פשוט מוצאת אוזן קשבת, הוא מאפשר לי לעבוד, ליצור, נותן לכולם להצליח, מפרגן. קיימת הערכה הדדית לאורך כל השנים. אם סבתא שלי הייתה מכירה אותו, היא הייתה אומרת עליו שהוא מענטש".

מה החזון, שוב פרס חינוך?

"כבר שאלו אותי אחרי כל כך הרבה הישגים ופרסים לאן אני רוצה להגיע. עוד פרס לא מעניין אותי, אני רוצה שתהיה לנו מערכת חינוך שיאהבו לבוא אליה, שירצו לבוא אליה ולא מתוך כורח אלא באמת מתוך רצון ואהבה. איך עושים זאת? עם אמונה מאוד גדולה בדרך, עם הבנה של כל אחד מהגורמים שיש לו תפקיד מאוד משמעותי בתהליך. לא רק בזכות תקציבים אפשר לעשות מערכת חינוך טובה אלא בזכות אנשים שנוטעים בילדים שלנו אמונה, בהגעה לתובנות על משמעות החינוך ומהו חינוך טוב – שיהיה מבוסס על דיאלוג אמיתי בין כולם".

נהניתם? שתפו ברשת...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *