הגיל השלישי: דברים קטנים ודברים גדולים

shutterstock_606706979

לעיתים שואלים אותי חברים למה אני לא כותב על נושאים "גדולים" – פוליטיים, חברתיים, נושאים שמהדהדים בחללו של העולם, שממלאים את הכותרות. "אנחנו מדברים כל היום פוליטיקה, פלשתינים, הדתה, חוק הלאום, השוק הסגור ברחובות, ואתה – מתנזר מזה?,  אין לך דעה בעניינים האלה??" אז נכון, הנושאים הגדולים הללו ממלאים כל שיחת חולין וכל דיון פרלמנט של גמלאים, ונכון גם שיש לי דעה בכל עניין ועניין (כמעט) כמו כל יהודי טוב (ולפעמים אפילו שתי דעות באותו עניין) אך תחילה אשתף אתכם בחוויה שחווינו, זוגתי ואני, בסיור מאורגן בתאילנד לפני מספר שנים. לאותו סיור, בן עשרה ימים, הגיעו בסך הכול חמישה זוגות, עשר נפשות. לא הכרנו איש מקודם. כמו כל חמישה זוגות ישראלים נורמטיביים שנפגשים לראשונה – נוצרו בינינו קשרים כבר בדיוטי. הקשרים הלכו ונתהדקו ככל שהטיול התקדם – ברחובות בנגקוק, סמוך לארמונות המוזהבים, בסירות של השוק הצף, במכוני העיסוי (לא לדמיין הרבה ולא להתקנא מדי – כל הזוגות קיבלו את העיסויים בצוותא, היו בקשר עין הדדי רצוף ולא חדלו מלהחליף חוויות תוך כדי המעשים). הכול היה סבבה אחת גדולה. ביום השמיני טסנו צפונה, לצ'אנג מאי – ושם המשכנו לזרום בחברותא חמה, בחנויות של שולחנות העץ, בהרים גבוהים ובערים עתיקות. לאחר שירדנו מהפילים עלינו על האסדה לתיירים ששטה על מי הביצות. גם שם חשנו בשאנטי אחד גדול, והרי לשם כך הגענו לאותה ארץ רחוקה ורגועה. אלא שאז, דווקא ברגע השיא של הרוגע, מישהו מבין העשרה פלט את המילה: ביבי, או ברק, או שרון (מה זה משנה?); ומיד – שלושה מהזוגות שעטו  בעד ושני זוגות קצפו נגד; באבחה אחת פרצה לה מהומת אלוהים על האסדה הנינוחה, ארבעים אחוזים מהקבוצה היו נגד ששים האחוזים הנותרים, בצורה הכי קולנית, נחרצת. האסדה כמעט שקעה אל מימי הביצה, התנינים חיכו מרחוק לטרפם. בסופו של יום – שני זוגות לא דיברו עם השלושה עד סוף הטיול. מזלנו שנותרו רק יומיים עד לנתב"ג של בנגקוק. בדרך חזרה לנתב"ג שלנו התפייסו איך שהוא כולם; לאחר שנטלו הכבודה שהזמינו בדיוטי התפזרו במהירות לבתיהם. יש להניח שלא נפגשו יותר לעולם. והמסר הוא פשוט: בשביל מה? הכול בפוליטיקה כל כך אמוציונלי, רגשי, סוחף את כולם לירות שפיצים חדים לעבר קרוביהם וחבריהם. למה לבזבז על כך משאבים נפשיים כה רבים? יתרה מזאת: לכל שיחה שכזאת מגיע כל אחד מאיתנו מצויד עם האמת הפנימית המלאה שלו; היא מגובשת ומוצקה כמו עופרת; הוא ישמיע בקול את דעתו זאת ואין בלתה; הוא רק ילביש אותה כל פעם מחדש על אחד מהאירועים שקורים.  האם זה לא צפוי? חוזר על עצמו? אז – בשביל מה? תמונה דומה תמצא גם בנושאים "גדולים" אחרים: חברה, כלכלה, וכו'.

אנחנו עם רעשני, תזזיתי קופצני, לא פראייר של אף אחד , יוצר מגע, מעורב, מתערב, מסייע מיד לכל נופל ונחבט במדרכה; מתקשר עם כל עובר ושב בין אם הוא קרוב בין אם הוא זר; מזהה מיד שאותו זר הוא אח שלו מהגן, מבית הספר, מהטירונות, מהגיס של הגרושה; מייעץ לו מיידית בכל תחום שבעולם; לא מותיר אחריו שום ואקום; רובו, רובו יודע לתת כבוד לאחר, לכל אחר; העם היחיד שאני מוכן להיות חלק ממנו – ודווקא משום כך אני סבור שטוב שכל אחד מאיתנו ייקח מפעם לפעם מרחק מהאירועים השוטפים, מהביצה היומיומית הסמיכה, מההמולה הכללית שמלווה אותו כאן בשכונה שלנו במזרח התיכון. זה לא קל, אנחנו לא שוויצריה, לא אוסטרליה, שבהן החדשות היומיות נוגעות לשינויים בתפוקת החלב של הפרות או לצורך להקים עוד בנין אופרה. אפילו אם אנחנו כאן, ברחובות, מעוניינים להינתק מכל הנעשה מסביב – הרעשים של המטוסים שעולים מפעם לפעם מתל נוף הסמוכה יזכירו לנו שהנה מתרחשת תקרית נוספת בגבול עם עזה. אבל – צריך להתאמץ. צריך לעלות על מסוק וירטואלי, לטוס מעל לקרקע, כי אין כמו מסוק בכדי לראות היטב את המציאות מלמעלה. המסוק אינו גבוה מדי כמו בואינג, שממנו אתה מרוחק לגמרי מהקרקע, ואין הוא נמוך מדי כמו הקומה הגבוהה של אוטובוס דו קומתי שעדיין תקועה בתוך המציאות. המסוק מאפשר לראות העיסה היומיומית  מהזווית הטובה ביותר; לבחון אותם בפחות לחץ וקשיחות, ביותר קלילות וגמישות; ומכאן – להפיק פתיחות, יצירתיות בפתרון בעיות. ואמר כבר חכם סיני זקן: עד שלא תעלה לפסגתו של ההר – לא תדע  את העמק שלמרגלותיו

בשולי הדברים: אחד מהכלים היעילים להיות "מעל" לעניינים הוא ההומור. אין כמו הלצה טובה בכדי לשחרר לחץ של שיחה משפחתית טעונה, דיון בפרלמנט כבד-ראש או ביקור מטריד אצל רופא. הומור בריא דומה לשסתום ביטחון בדוד לחץ. ואם תשתמש בהומור מזוקק יותר, הומור עצמי (במידתיות) , תתקע במקום הנכון בדיחה שקטה על חשבון עצמך – כבר תקנה את כולם.

ואם נחזור לדברים ה"גדולים" לעומת אלה ה"קטנים" – בואו ונודה: הבעיות העיקריות שלנו הן דווקא אלה הסמוכות לשולחננו ממש,  היומיומיות, אלה הטוענות את המעגלים הקרובים אלינו – בת הזוג, המשפחה, החברים, הקניות, הפנאי, הרומנטיקה, הנכדים, השכנים שמטרידים עם המוסיקה בצהריים, הידידים שהולכים לעולמם, רופא המשפחה שעסוק במחשב, הרוקחת שרודפת אחרינו שנקנה תרופות ללא מרשם, ביטוח המנהלים שלנו מן העבר שהותיר אותנו מנהלים ללא ביטוח, הזקן הזה בקלנועית שקפץ לנו אל תוך גלגלי הרכב – מי לעזאזל נתן לו רישיונית לקלנועית?. יש הטוענים שבכלל כל העיסוק בבעיות "גדולות" – הוא מין בריחה, מילוט מהבעיות היומיומיות, אסקייפיזם. המונדיאל האחרון היה בעצם  לחם ושעשועים להמונים; אבל – כמה מונדיאלים יש לנו כבר בשנה?. חברי הטוב מוישה לא מסכים איתי באופן עקרוני ורצוף. הוא חוזר וטוען בכל פעם מחדש שהנושאים הגדולים הם ה-חשובים – הפלשתינים בשטחים, החרדים בישיבות, הכיפות הסרוגות בצבא, וכו'. מזה שנים שהוא מתרעם על בעיה גדולה – אי השוויון בארץ; שלח עשרות מכתבים לכל עוזרי השרים ולא נענה. למרות שאני מסכים איתו בכל מאודי הוא חוזר ואומר: "על הדברים האלה, הדברים הגדולים האלה, צריך לדבר ולשוחח ולדסקס ולהתלבט וללבן ו.. ו.." הוא לוגם את הקפה שלו בפינה הקבועה שלנו, ומצפה להמשך. "אלה הדברים הגדולים, החשובים, המשמעותיים, הרציניים..", הוא חוזר על דבריו בפעם השלישית ואני מסכים איתו בפעם השלישית; אלא שאז קולטות עינינו את הזוג שיושב בסמוך, לוגם אף הוא קפה, והילד שלהם בן הארבע מניח את רגליו בבוטות על הכסא שלצידו. "תראה", אומר מוישה, "תשים לב איך הילד מתנהג במקום ציבורי?! לא מחונך, הילד; איך ההורים מאפשרים לו להתנהג כך?! כאן זה לא הבית. אני – לא הייתי מרשה לנכדים שלי לעשות כך, אימי חינכה אותי להיות בן אדם בכל מקום, וככה – אני מנסה לחנך גם את נכדי". "אתה מחנך אותם או שההורים אמורים לחנך אותם?", אני שואל אותו. היה זה רגע מכונן בשיחתנו. נשכח ממוישה הדבר הגדול-גדול – האי שוויון (והפוליטיקה וחבורת ה-לָפּילִיבּיבּיבֶּנֶכָחלוגָבָּאי וכל נספחיהם) ושקענו שנינו בדבר הקטן-קטן הזה: עד כמה אנחנו כסבות וסבים, ותיקים ומנוסים, אמורים-צריכים להיות מעורבים-מתערבים בחינוכם של נכדינו. דיברנו ודיסקסנו והתלבטנו על כך במשך שעה תמימה; וגם היא – לא הספיקה. הייתה לנו היום שיחה מעניינת אמר לי משה על מדרגות בית הקפה, לכשנפרדנו. ואם מוישה השתכנע שהדברים ה"קטנים" הם בעצם ה"גדולים" האמיתיים, בעוד אלה שנחשבים "גדולים" – אינם גדולים כלל – גם אתם תשתכנעו בכך.

אבי היה נוהג-נהנה לומר, כאבות רבים אחרים באותה תקופה, שהוא אחראי בביתו על הדברים הגדולים – הגרעין בדימונה, בן גוריון, קנדי, מרילין מונרו, חודורוב, בעוד אשתו, אמי, מטפלת בדברים הקטנים – לקנות למטבח מקרר חשמלי (כן/לא/בטוח שכן) לרכוש עבורי אופניים (עם מהלכים/ ברקס רגל/רמה להרכיב מישהי מהכיתה), לבדוק את הסוסיתא הראשונה שהייתה לנו.

נהניתם? שתפו ברשת...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *